אבות החסידות
בנו של מרן הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זי"ע.

תולדות וסיפורי קודש
מרבינו הקדוש רבי מאיר מקרעטשניף זי"ע (בן מרן הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זי"ע)
לקט תולדות, הנהגות, פנינים ומאמרי קודש מרבינו הקדוש זי"ע, מסודרים לפי נושאים.
בנו של מרן הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זי"ע.
בשחר ימיו ציווהו אביו הקדוש להעתיק מקום מגוריו לעיר יאס (Jassy) ולפתוח בהנהגת העדה. לאחר כמה שנים עבר לעיירה מיאלען, משם לטריבישאן, עד שקבע את מושבו בעיירה קרעטשניף (Crăciunești, רומניה), שנעשתה תחת הנהגתו לאבן שואבת לתורה, חסידות ועבודת ה'.
חסידים רמזו בצחות לשונם כי השם "קרעטשניף" הינו אותיות קר"ע פ"י שט"ן.
עם הכתרתו נתמנה הרה"ח ר' מאיר ז"ל כגבאי, אשר שימש עוד בקודש אצל זקנו הרבי ר' בערצי' זי"ע ואצל אביו הרבי ר' מרדכי'לע זי"ע.
באחד הימים פנה אביו לנאמני ביתו ואמר: "היום הכתירוהו בשמים את בני ר' מאיר בתואר איש האלוקים". באותו יום ממש קיבל מכתב מאחיו הרה"ק רבי אהרן משה מזילין זי"ע שדר במרחקים, ובו תוארו כ"איש האלוקים".
כאשר חסיד זעק לפני הרבי ר' מרדכי'לע שיברכו בישועה, ענה לו האב: "הלא אני כבר זקנתי ואין בכוחי לפעול כל-כך, לך אל בני מאיר'ל... שיניים חזקות לו, וביכולתו ללעוס דברים קשים ולפעול ישועות". עשה החסיד כדבריו ונושע.
אביו התבטא בפני מקורביו: "מגודל קדושתו ועבודתו, ממלא אני אחר רצונו... אין אני יכול לדרוש ממנו מאומה, כי יתכן שלאחר אריכות ימי ושנותי אצטרך ממנו טובה בעולם העליון".
אביו אמר לו: "הכוח האמיתי לכתוב קמיעות היה לזקני הרבי ר' איציקל מקאליש, והוא מסר לאבי הקדוש (הרבי ר' בערצי' זי"ע), והוא לימדם אותי, ואני מוסר לך".
פעם קרא לו אביו לעליית "תוכחה" בפרשת כי תבוא, וכשהגיע לתיבות "ברוך טנאך ומשארתך", פירש לו: "ברוך – ברוכים יהיו; טנאך – הטענות והבקשות שאתה מבקש מהשי"ת; וגם משארתך – אותן הבקשות שרצית לבקש והשארת מלבקש, תהיה מבורך בהם".
יראתו וחריפותו הופנו בעיקר כלפי עצמו ואנשי העלייה שבמחיצתו. אך כלפי סתם "עמך" שנזקקו לברכה, לבש צורה של "זקן מלא רחמים", פתח ביתו לרווחה והתעסק בעצמו באכילה, שתיה ולינה של אורחים במסירות נפש.
השולחנות והכסאות ששימשו את הכנסת האורחים בביתו, נעשו לאחר הסתלקותו לגולל על קברו.
רבינו דרש: "מה טעם אמרו חכמים 'כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים'? כי כל ידיד אמיתי המשתתף בצער חבירו יכול לפעול עבורו, ואין לך ידיד אמיתי כצדיק המרגיש בצער חבירו כאילו היה צערו הוא – וזהו סוד כוחו הנשגב".
רבינו אמר מנהמת לבו: "אם יבקעו את דמי הפדיונות הניתנים לי, יזל מביניהם דם לבבי השותת מבין השברים...".
מתוך מידת אמת עמוקה חשב בתחילה שאינו ראוי להנהיג. כדי "להוכיח" זאת לגבאי, נסעו לעיר מרוחקת כשאחד החליף תפקיד עם השני (הגבאי שימש כ'רבי' ורבינו כ'גבאי'). למחרת ניגש בעל האכסניה לגבאי הישיש ואמר לו: "לדעתי, ראוי שהצעיר יהיה הרבי ואתה תהיה הגבאי".
כשהיו מגישים לו "קוויטל", היה אומר: "כפגישה ראשונה עם יהודי, עבודתי היא לקשרו לשרשו העליון, והשאר בא ממילא".
בעת עריכת השולחן בסוכה, היה רבינו שקוע במחזה של מעלה ואמר: "אנחנו כאן שלושה – אחד אומר להמיר את הגזירה על הגויים (אך אז ידונו את ישראל), השני אומר להמיר על הבהמות (אך הפסדן מרובה), ואני אומר להמיר אותה על העופות שהם זולים". כעבור ימים מועטים פרצה מגפה בעופות והורו הרופאים להימנע מאכילתם, ובכך ניצלו בני אדם ובהמות.
חסיד הגיע בערב פסח עם קוויטל אך התבייש להפריע לרבינו שהיה עסוק בהכנות לחג. רבינו קרא לו: "וכי מוכרח אני לשבת על הכסא כדי לקבל קוויטל?" בקוראו את הפתק, ציווה על החסיד ואחיו שאיש לא יסב כרגיל אלא יעשו תורנות ויסובבו את הבית בליל הסדר. למחרת סיפר שכן גוי שהכין חומרי דלק להצית את ביתם מתוך קנאה, אך כיוון שראה אותם מסובבים את הבית כל הלילה – לא יכול היה לבצע את זממו.
חולה משותק בכל איבריו הובא לפניו. רבינו ציווה להניחו על המיטה והתהלך בחדרו אחוז שרעפים. לאחר מכן קרא לו וציווה עליו לקום וללכת לביתו – והאיש קם מיד והתהלך כבריא שלם.
יהודי שדחו את בקשתו לרישיון בית חרושת הגיע להתייעץ. רבינו ציווה עליו לערער שוב ושוב – לערכאה גבוהה, למחוזי ולראש הממשלה – וכל הפעמים נדחה. כשבא מיואש ואמר: "המלך כבר דחה אותי", ענה רבינו: "אבל מלך מלכי המלכים עדיין לא דחה, ערער שוב ותזכה". בערעור הנוסף קיבל את הרישיון המיוחל.
אישה שנאחז בה דיבוק הובאה לפניו. רבינו שוחח עם הדיבוק, חקר אותו עד שהודה בחטאיו, וציווה עליו לנגן "ונתנה תוקף" ו"עזרת אבותינו". קולו האדיר הרעיד את החלונות וכל בני העיר נקהלו, ובתוך כך תיקן רבינו את נשמתו והאישה נרפאה.
נגר אחד שאל את רבינו אם לנסוע לעונת הבציר בהונגריה, ורבינו השיב בשלילה. הנגר נסע בכל זאת, חלה שם ונפטר. כעבור זמן סיפר חסיד שפגש את הנגר בתחנת הרכבת וביקש שיזכירוהו לפני הרבי. בעת חופת בנו של רבינו (הרה"צ רבי ישכר בער זי"ע), נכנס רבינו לחדר, הניח ראשו על השולחן, וכשקם הראה לבנו סימן אדום על זרועו ואמר שהנגר בא אליו, תפס בזרועו וביקש תיקון. בסעודה דיבר רבינו רבות בשבחו ותיקן את נשמתו.
רבינו אמר: "לולי היה העולם יודע את גודל הטובה והנחת רוח שיש לנשמה כשאומרים קדיש יתום לאחר 'אל תירא מפחד פתאום' (ולא מיד לאחר 'עלינו לשבח'), היו אומרים את הקדיש רק אז".
ביום א' דראש חודש תמוז שנת תרס"ח דרש על הפסוק "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגווע": "כל החפץ להתקרב אל השכינה הקדושה צריך להיות מוכן ומזומן למסירות נפש בכל עת, אך האם שילמנו את אשר הוטל עלינו לתקן בעולם הזה...".
נסתלק בל' סיון תרס"ח (ראש חודש תמוז) כשהוא בן נ"ו (56) שנים בלבד, ונטמן בבית העלמין בעיירה קרעטשניף שברומניה.
ביקש מפורשות שלא יכתבו את התואר "צדיק" על מצבתו.
סמוך להסתלקותו גילה שהיה כבר 5 פעמים בעולם הזה: התנא רבי מאיר; רבי מאיר ש"ץ (בעל ההקדמות); רבי מאיר הגדול מפרמישלאן; דודו רבי מאיר'ל מפרמישלאן; ועתה בפעם האחרונה לפני ביאת המשיח. לפיכך ביקש שיניחו בקברו גם את מקלו, כדי שיוכל ליטלו עמו ולהקביל פני משיח בתחיית המתים.
מקור
כל המידע, הסיפורים והפנינים שהובאו כאן הם מתוך הספר "רבינו הקדוש מקרעטשניף".